החלטה בתיק בש"א 4263/05

זוהי בקשה לפטור התובעים מתשלום אגרת ביהמ"ש.

התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה לתשלום 5 מיליון ש"ח, המבוססת בעיקרה על שימושה של הנתבעת מס' 2, על פי הנטען, בשמה של התובעת מס' 1.

התובעת מס' 1, פאט וואט בע"מ (להלן: "החברה"), הינה חברה שנרשמה בשנת 1994, ועסקה עד לפני כשבע שנים במכירת מזון לחיות מחמד. התובע מס' 2 (להלן: "התובע") הינו מנהלה ובעל השליטה בה. לטענת התובעים, רכשה לה החברה זמן קצר לאחר הקמתה מוניטין רב בתחומי שוק חיות המחמד, עד שזוהתה לחלוטין עם מוצרי יוקרה מתחום זה.

ביום 23.12.98 נרשמה הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") אצל רשם החברות, תחת השם "פט-וט בע"מ". מטרת ייסודה, על פי תזכירה, היא לעסוק בכל תחומי הווטרינריה, לרבות מכירת מוצרים וטרינריים. יתר על כן, הנתבעת הצליחה לקבל מן הנתבעת מס' 4, משרד החקלאות, היתר לסחר במוצרי מספוא שמספרו זהה לזה של החברה. בכך, טוענים התובעים, גזלה הנתבעת את שם התובעים והיתרם, תוך הטעיית הציבור בכלל, והעוסקים בתחום חיות המחמד בפרט.

התובעים טוענים כי בהתירם לנתבעת לעשות שימוש בשם החברה ובמספר ההיתר שלה, פעלו הנתבעים מס' 1 ו-4, רשם החברות ומשרד החקלאות, שלא כדין והתרשלו. באשר לנתבעת ולנתבע מס' 3, בעל השליטה בה, הם טוענים, כי קמות להן שורה של עילות נגדם ביניהן גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט ועוד.

התובעים מבקשים לפטרם מתשלום אגרת ביהמ"ש. לטענתם, הפסיקה החברה את פעילותה לפני כשבע שנים ומאז לא שילמה אגרה שנתית לרשם החברות. לתובע, כך נטען, אין כל רכוש, אין תוכניות חסכון, אין חשבון בנק ואין כרטיס אשראי. לטענת התובע, אין הוא עובד בעבודה סדירה אלא בעבודות מזדמנות בלבד בגינן הוא מקבל תשלומים במזומן, ללא תלושי שכר. הוא מתגורר בדירה שכורה בתל אביב, משלם שכ"ד בסך 650 דולר לחודש, והוצאות מחייתו מסתכמות בסך 2,500 ש"ח. לטענתו הוא מקבל מדי פעם הלוואות מחברים המשמשות אותו למחייתו ולתשלום מזונות לגרושתו בסך 800 ש"ח לחודש.

נגד התובע תלויים ועומדים תיקי הוצל"פ רבים שסכומיהם מגיעים כדי מיליוני ש"ח. אמנם לאחרונה זכה בתביעה שהגיש לבית משפט המחוזי בתל-אביב, על פי הסכם פשרה, אלא שמלוא הסכום שולם לכיסוי חובותיהם של שני בניו הבגירים (סך 108,000 ש"ח), לתשלום חובות עבר ולתשלום שכ"ט עו"ד. התובעים לא נקבו בסכום הכולל שנתקבל בעקבות הסדר הפשרה.

המדינה, וכן הנתבעים 2 ו-3 מתנגדים לבקשה.

לטענתם, לא עמדו התובעים בדרישות תקנה 13 לתקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח-1987. התובעים לא פרשו תמונה מלאה ומפורטת של מצבם הכלכלי, הכנסותיהם ורכושם, ולא צירפו מסמכים הולמים לתמיכה בבקשתם. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי כתב התביעה אינו מגלה עילה, והוא נגוע בהתיישנות. עוד הם טוענים כי התובעים הגישו תביעה מנופחת תוך ניצול ציני של האפשרות לקבלת פטור מאגרה, כי כתב התביעה, בכל המתייחס לתובע, איננו מגלה עילה, וכי צירופו לתביעה הינו צירוף מאולץ, שלא נועד אלא להכשיר את הקרקע לבקשה לפטור מאגרה.

אכן, בעל דין המבקש לפטרו מתשלום אגרת ביהמ"ש חייב להוכיח כי חסר יכולת הוא לשאת בתשלום האגרה. לצורך כך, עליו לפרוש בפני ביהמ"ש תמונה מלאה ועדכנית על מצבו הכלכלי. כן עליו להוכיח כי עשה ניסיונות ממשיים לגייס את הסכומים הדרושים לאגרת ביהמ"ש מצדדים שלישיים. רק אם ניסיונות אלה כשלו - יש הצדקה למתן פטור, והטלת הוצאות ניהול התביעה על קופת הציבור.

נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על בעל הדין המבקש. בקשה המוגשת בלא פרטים מלאים ומהימנים אינה מעמידה את התשתית הראייתית הדרושה ודינה להידחות מטעם זה בלבד (וראה בש"א 128/89 מצא נ' מצא, דינים עליון, כרך יב, 516, בש"א 6669/94 ע"א 6668/94 מגרפטה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 95 (1) 406, ע"א 3149/01 דולב נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2001 (2) 977).

באשר לתאגיד, ההלכה היא כי יש לבחון גם את יכולתו לגייס כספים לתשלום האגרה ממקורות המקורבים לו, כגון מנהלים או בעלי מניות (בש"א 505/89 ע"א 794/89 דנאר בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 90 (1) 173, רע"א 5546/99 א.א.ס.ט. בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נז, 762).

בענייננו, לא עמדו התובעים בנטל המוטל עליהם. באשר לחברה, מעלה תמצית המידע מרשם החברות כי לחברה שני בעלי מניות נוספים, שלא נזכרו, ולו ברמז, בבקשה. התובעים התעלמו בבקשתם מקיומם של אלה, לא פירטו את יכולתם הכלכלית, או את ניסיונותיהם, אם היו, לגייס מהם את סכום האגרה. התובעים אף לא פירטו כהלכה את מצבה הכלכלי של החברה, והסתפקו בהצהרה כללית  ועמומה כי זו איננה פעילה מזה כשבע שנים.

גם מצבו הכלכלי של התובע לא פורט כהלכה. אף שלטענת התובע הוא עובד "בעבודות מזדמנות", לא טרח לפרט כנדרש את סכומי הכנסותיו בששת החודשים האחרונים. התובע לא הבהיר גם מה עלה עם חברת מדי-ווט בע"מ אשר לפי טענתו שלו הוקמה על מנת לאפשר לתובעים להמשיך בעסקיהם בתחום חיות המחמד (וראה ס' 12 לכתב התביעה).

התובע פטר עצמו מהגשת מסמכים לתמיכת טענותיו בטענה כי "לא ניתן להביא אסמכתאות לדברים שאין לי". אלא שאין הדברים מדוייקים. התובע יכול היה להמציא לבית המשפט את חוזה השכירות של דירת מגוריו, אישורים על סגירת חשבונות בנק, את הסכם הגירושין עם אשתו, אך לא הביא דבר מכל אלה. בראש ובראשונה היה עליו להמציא לבית המשפט את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב לפיו זכה בסכום נכבד במסגרת הסדר פשרה. תחת זאת בחר התובע להותיר את סכום הפשרה בערפל וטען כי זה חולק למטרות שונות, ללא פירוט וללא אסמכתאות מתאימות.

יתר על כן, על פי תצהירו, בחר התובע לנצל את כספי זכייתו לשם סילוק חובותיהם של שני ילדיו, שניהם בגירים ועובדים למחייתם (ר' ס' 12 לתצהירו), תחת לסלק את חובותיו הוא. אין מקום לקבל את עמדת התובע המעדיף לעשות שימוש בכספו לתשלום חובות של אחרים (גם אם מדובר בילדיו שאינם סמוכים על שולחנו), תוך הטלת חובותיו שלו, וגם חוב אגרה חוב הוא, לפתחו של הציבור כולו.

זאת ועוד. תכלית הדרישה לתשלום אגרת בית משפט, מלבד מימון השירות המשפטי, היא למנוע ניצול לרעה של ההליך השיפוטי בדרך של הגשת תביעות סרק, תביעות מוגזמות או מנופחות. הכלל הוא לפיכך, כי פטור מתשלום אגרה יינתן לבעל דין אשר ידו אינה משגת לשלם אגרה, רק אם עומדת לו עילת תביעה (ראה תקנה 13 (ב) לתקנות ביהמ"ש (אגרות), התשמ"ח-1987.

הוכחת קיומה של עילת תביעה, משמעותה גם הוכחת קיומה של עילה ראויה ביחס לסכום הנתבע (ר' בש"א (חי') 16578/02 אמר נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, לא פורסם). דרישה זו נועדה לוודא את רצינות התביעה ולמנוע, בין היתר, הגשת תביעות סרק בסכומי עתק, הנהנות מחסותו של פטור מאגרה.

בענייננו אין בבקשה כדי לבסס את סכום העתק אותו נדרשים הנתבעים לשלם לתובעים, ולא הובאה ראיה או בדל ראיה שיש בהם כדי לבסס את הסכום הנתבע או חלק ממנו.